I
הבטתי אליו מטה והיתה לי בחילה! חשבתי, לאן זה מוביל?
כוכבים?
לא הינו מילים. נעצתי מבט ונעצתי, וקיללתי את העובדה שמישהו גילה אותו בזמן שאני עדיין בסביבה.
"ובכן?" שאל לאנינג, והיטה את כלי הטיס כך שאוכל להביט מעלה.
הנדתי בראשי והצלתי על עיני, שכבר היו מוצלות.
"קח את זה מכאן" אמרתי לו לבסוף.
"לא יכול. הוא גדול ממני.
"הוא גדול מכולם, אמרתי.
"אני יכול לקחת אותנו מכאן...
"לא משנה. אני רוצה לצלם כמה תמונות.
הוא טס מסביב ואני התחלתי לצלם.
"אתה יכול לרחף במקום, או להתקרב?"
"לא, הרוחות חזקות מדי.
"הגיוני.
אז צילמתי - עם עדשות טלסקופיות ומתקן סריקה והכל - בזמן שטסנו מסביב.
"הייתי נותן המון כדי לראות את הפסגה.
"אנחנו בשלושים אלף רגל, וחמישים הוא התקרה לכלי הזה. הגברת, לרוע המזל, מתנשאת אל מחוץ לאטמוספירה.
"מצחיק, אמרתימכאן היא לא נראית כמו מישהי שנושמת אֶתֶר ומבלה את כל זמנה בצפיה בכוכבים.
הוא צחקק והדליק סיגריה, ואני לקחתי עוד מנת קפה.
"איך נראית לךהאחות האפורה?"
והדלקתי אחת משלי ושאפתי, בזמן שכלי הטיס היטלטל על ידי משהו מאיפשהו ואז הפסיק ואני אמרתי, במו גבירתנו של בית המטבחיים - ישר בין העיניים.
שתינו קצת קפה, והוא שאל,היא גדולה מדי, ווייטי?" ואני חרקתי את הקפאין בשיני, כי רק החברים שלי קוראים לי ווייטי, שמי הוא ג'ק סאמרס והשיער שלי תמיד היה כזה, ובאותו הרגע לא היה לי ברור אם הנרי לאנינג התאים להגדרה - רק בגלל שהוא הכיר אותי מזה עשרים שנה - אחרי שהוא יצא מגדרו כדי למצוא את הדבר הזה על עולם עם אטמוספירה דלילה, מלא סלעים, שמיים בהירים מדי ושם כמו LSD המבוטא להיפך, בעקבות המקרה בו דרך כאן ג'ורג' דיזל באבק ומיד הסתובב והלך - בחור פיקח.
"הר בגובה ארבעים מייל, אמרתי לבסוף, הוא לא הר. הוא עולם בפני עצמו, שאיזה אל טיפש שכח לזרוק למסלול.
"אני מבין שאתה מעוניין?
היבטתי לאחור וש את מבטי במעלה המדרונות האפורים ירקרקים עד למקום שבו כל הצבע נעלם, עד שהצללית היתה שחורה ומשוננת והפיסגה עדיין לא נראתה קרובה, עד שעיני צרבו ושרפו מאחורי משקפי המגן; וראיתי עננים נהדפים לאחור מקו המתאר הבלתי מנוצח, כמו קרחונים בשמים, ושמעתי את יבבתן של הרוחות הנסוגות שניסו להתמודד עם ההוד וההדר בעזרת המהירות ונכשלו, כמובן.
"הו, אני מעוניין, אמרתי,באופן אקדמי. בוא נחזור לעיר, שם אוכל לאכול ולשתות, ואולי לשבור רגל, עם קצת מזל".
הוא כיוון את כלי הטיס דרומה, ואני לא הסתכלתי לאחור. למרות זאת, יכולתי לחוש את הנוכחות שלה דרך הגב, לאורך כל הדרך:האחות האפורה", ההר הגבוה ביותר ביקום המוכר. לא טופס מעולם, כמובן.
היא נשארה מאחורי גבי במשך הימים הבאים, מטילה את צילה על כל דבר עליו היבטתי. ביומיים הבאים חקרתי את התמונות שצילמתי ומצאתי כמה מפות וחקרתי גם אותן; ודיברתי עם אנשים שסיפרו לי סיפורים על האחות האפורה, סיפורים מוזרים...
בכל הזמן הזה, לא פגשתי שום דבר ממש מעודד. למדתי שהיה נסיון ליישב את דיזל לפני כמה מאות שנים לפני כן, עוד לפני שפותחו ספינות מהירות מן האור. מחלה חדשה ובלתי מוכרת התיישבה במתיישבים הראשונים ומחתה את האוכוסיה כולה. המושבה החדשה היתה כבר בת ארבע שנים, היו בה רופאים טובים יותר, ניצחה את המגפה, התכוונה להישאר עלמ דיזל ואפילו התגאתה על הטעם הגרוע שלה בבחירת עולמות. גיליתי שאף אחד לא התעסק עםהאחות האפורה". היו כמה נסיונות כושלים לטפס עליה ובעקבותיהם נוצרו כמה אגדות חדשות.
במשך היום, השמים נשארו פתוחים. הדבר הזה המשיך לשאוג אל תוך העיניים שלי, עד שהחלטתי להשתמש במשקפי הטיפוס שלי בכל פעם שיצאתי החוצה. אבל בעיקר, ישבתי בטרקלין המלון ואכלתי ושתיתי ועיינתי בתמונות וחקרתי כל מי שעבר במקרה והעיף בהן מבט, פזורות כך על השולחן.
המשכתי
להתעלם מכל שאלותיו של הנרי. ידעתי מה הוא רצה, והוא יכול היה לחכות, לכל הרוחות. לרוע המזל, הוא אכן חיכה, ואפילו עשה זאת טוב למדי, מה שעצבן אותי. הוא הרגיש שכבר כמעט נלכדתי על ידיהאחות", ורצה להיות שם כשזה קורה. הוא עשה הון על הסיפור של קאסלה, וכבר יכולתי לראות את משפטי הפתיחה של הסיפור הזה בקמטי הזחיחות שסביב עיניו. בכל פעם שהוא ניסה להתנהג כשחקן פוקר, נשען על אגרופו ומסובב תמונה באיטיות, יכולתי לדמיין פיסקאות שלמות. אילו עקבתי אחרי מבטו יכולתי, כנראה, אפילו לראות את עטיפת הספר.
בסוף השבוע, ירדה ספינה מן השמיים, וכמה אנשים לא נחמדים ירדו ממנה וקטעו את חוט מחשבותי. כשהם נכנסו אל הטרקלין, זיהיתי מי ומה הם והורדתי את העדשות השחורות כדי שאוכל להפוך את הנרי לאבן במבט הבסיליסק שלי. התברר שהיתה בו כמות אלכוהול רבה מדי, וזה לא עבד.
"הודעת לעיתונות, אמרתי.
"בחייך, הוא אמר, כשהמבט שלי חודר דרך מערכת העצבים המרכזית שלו, הופך אותו לקטן ומשותק ומגיע לבסוף אל הגידול הזעיר הזה - האונה הקדמית של המוח. אתה מפורסם, ו...
החזרתי את המשקפיים ורכנתי על המשקה שלי בנסיון להיראות מרוחק, כשאחד מן השלושה ניגש אלי ואמר,סלח לי, אבל האם אתה לא ג'ק סאמרס?"
כדי להסביר את השקט שהשתרר, אמר הנרי ,כן, זה ג'ק המטורף, האדם שטיפס על האוורסט בעשרים ושלוש ומאז גם על כל ערימת סלע ששווה להזכיר. בשלושים ואחת, הוא היה לאדם היחיד שכבש את ההר הגבוה ביותר ביקום המוכר - הר קאסלה על ליטאן - בגובה 89, 941 רגל. הספר שלי...
"כן, אמר הכתב, שמי הוא קארי, ואני עם GP. החברים שלי מייצגים שניים מהסינדיקטים האחרים. שמענו שאתה הולך לטפס עלהאחות האפורה.
"שמעת לא נכון, אמרתי.
"הו?"
השניים האחרים באו ועמדו לידם.
"חשבנו ש -" התחיל אחד מהם.
"- אתה כבר מארגן משלחת טיפוס, אמר השני.
"אז אתה לא מתכוון לטפס על האחות?"? שאל קארי, כשאחד מהשניים הסתכל על התמונות שלי והאחר התכונן לצלם כמה בעצמו.
"עצור!" אמרתי, מרים יד לכיוון הצלם. אור בהיר מכאיב לעינים שלי!"
"סליחה. אני אשתמש באינפרה, הוא אמר והתחיל להתעסק במצלמה שלו.
קארי חזר על השאלה.
"כל מה שאמרתי הוא ששמעת לא נכון, הודעתי לו,לא אמרתי שאני מתכוון ולא אמרתי שאני לא. עדיין לא החלטתי.
""אם תחליט לנסות, יש לך מושג מתי זה יהיה?"
"מצטער, אני לא יכול לענות על זה.
הנרי לקח את שלושתם לבאר והתחיל להסביר משהו עם תנועות ידיים. שמעתי את המילים... חוזר מפרישה לאחר ארבע שנים, ואם וכאשר הם הביטו לעברי, כבר לא הייתי שם.
פרשתי, לרחוב שהיה מלא בעלטה, וצעדתי לאורכו שקוע במחשבות. דרכתי על צילה אז, לינדה. האחות האפורה" קראה לי ורמזה במחווה הדוממת והיחידה שלה. היבטתי בה, כל כך מרוחקת, ובכל זאת כה גדולה, חתיכת של חצות הלילה בשעה שמונה. השעות המפרידות בין השתיים היו שם, כמו המרחק שלרגליה, ואנ י ידעתי כי היא תלך באשר אלך, אפילו בשנתי. במיוחד בשנתי.
ואז ידעתי, באותו הרגע. הימים הבאים היו משחק אותו נהניתי לשחק. הססנות מזויפת ערבה לחכך כאשר אחרים רוצים שתעשה משהו. היבטתי בה באותו זמן, האחרונה והגדולה ביותר שלי, קושטרה פיברארצ'ה שלי, והרגשתי שנולדתי כדי לעמוד על פיסגתה. אז אוכל לפרוש, כנראה להינשא שוב, לעבוד על עצמי, לא לדאוג שאני כבר לא בכושר, ולעשות את כל הדברים הרגילים שלא עשיתי מעולם ושבגללם הפסדתי אישה ובית, אז, כשיצאתי לקאסלה, גובה 89, 941 רגל, לפני ארבע וחצי שנים, בימי התהילה שלי. הסתכלתי באחותי האפורה על העולם הזה, של שעה שמונה, והיא היתה כהה ואצילית ודוממת וממתינה, כפי שהיתה תמיד.
II
בבוקר יום המחרת שלחתי את ההודעות. הן יצאו לחצות שנות אור, כמו יוני דואר קוסמיות. הן פרשו את כנפיהן ועפו לכמה אנשים שלא ראיתי שנים ולכמה שנפרדו ממני בתחנת לונה. כל אחת אמרה, בדרכה,אם אתה רוצה לקחת חלק בטיפוס הגדול מכולם, בוא לדיזל. האחות האפורה אוכלת את קאסלה לארוחת בוקר. ר. ס. ו. פ, אצלהמלון", ג'ורג'טאון. ווייטי.
אחורה, פנה לאחור.
לא סיפרתי להנרי. כלום. מה עשיתי ולאן אני הולך, לעת עתה, היה עסקי בלבד, לאותה עת. עזבתי את המלון הרבה לפני הזריחה והשארתי לו הודעה בדלפק הקבלה:יצאתי מחוץ לעיר לצורך עסקים. אחזור בעוד שבוע. שמור על המצודה. ג'ק המטורף.
הייתי חייב לטפס את המורדות התחתונים. למשוך בשולי חצאיתה של הגברת, אפשר לומר, לפני שהצגתי אותה בפני החברים שלי. אומרים שרק מטורף מטפס לבד, אבל יש סיבה מדוע קוראים לי כמו שקוראים לי.
מן התמונות, המפנה הצפוני נראה מבטיח.
הנחתתי את כלי הטיס השכור קרוב ככל האפשר, נעלתי אותו, העמסתי את התרמיל על כתפי והתחלתי ללכת.
הרים מתנשאים לימיני ולשמאלי, הרים מאחורי, הכל חשוך כחטא באור שלפני השחר, המוביל ליום לבן, לבן. לפני, לא הר כי אם שיפוע כמעט מתון, שעולה ועולה ועולה. כוכבים בהירים מעלי, ורוח קרה עוברת על פני ואני צועד. אבל ישר למעלה, אין כוכבים, רק שחור. תהיתי בפעם האלף כמה שוקל הר. אני תוהה תמיד כמה שוקל הר כשאני מתקרב אליו. אין עננים. אין צליל מלבד קול מגפי על העשב ואבני החצץ. המשקפיים הקטנים התנדנדו סביב הצוואר שלי. הידיים שלי היו לחות בתוך הכפפות. על דיזל. התרמיל ואני יחד שקלנו כנראה בערך כמו שאני לבד שוקל על כדור הארץ - על כך הייתי אסיר תודה. נשימותי שרפו בדרכן פנימה והתאדו בדרכן החוצה. ספרתי אלף צעדים והיבטתי לאחור, ולא יכולתי לראות את כלי הטיס. ספרתי עוד אלף והסתכלתי למעלה וראיתי את הכוכבים כבים. כשעה אחר כך, הייתי חייב להרכיב את המשקפיים שלי. אז כבר יכולתי לראות לאן מועדות פני. ואז נדמה היה שהרוח חזקה יותר.
היא היתה כל כך גדולה שהעין לא יכולה היתה לקלוט את כולה בבת אחת. הנדתי את ראשי מצד אל צד, נשען יותר ויותר לאחור. לא משנה איפה שהיתה הפסגה, זה היה גבוה מדי. לרגע, נתקפתי תחושה מטורפת של פחד גבהים, כאילו אני מביט למטה ולא למעלה, וכפות הרגלים והידיים שלי עקצצו. כמו שבוודאי מרגיש קוף העוזב ענף אחד כדי לתפוס ענף אחר ואז מגלה, שאין ענף אחר.
המשכתי עוד שעתיים ועצרתי לארוחה קלה. זה היה טיול, לא טיפוס. חשבתי, בעודי אוכל, מה היה עשוי להביא ליצירתו של משהו כמו האחות האפורה. היו כמה פסגות של עשרה ושנים עשר מייל ברדיוס של שישים מייל סביבה, והר אחד של חמישה עשר מייל, שנקראהפיסגה של בורק" על היבשת הסמוכה, אבל שום דבר כמו האחות. כוח כבידה חלש יותר? לא ידעתי. תהיתי מה יאמרו דוק וקלי ומאלארדי כשיראו אותה.
אבל אני לא מגדיר אותם, רק מטפס עליהם.
שוב הסתכלתי למעלה, ועכשיו כמה עננים התחככו עליה. מן התמונות שצילמתי, נראה כי ההליה תהיה קלה לאורך עשרה או שנים עשר מייל לפחות. כמו גבעה גדולה. היו בוודאי מסלולים נוספים. למעשה, חשבתי שאולי, רק אולי, היא תהיה קלה לכיבוש. ארזתי את כלי האוכל בתרמיל בהרגשה מעודדת והמשכתי. זה יהיה יום טוב. הרגשתי זאת.
ואכן כך היה. יצאתי מן השלוחה אל משהו דומה לשביל לקראת אחר הצהריים. יש בערך תשע שעות אור על דיזל ואני התקדמתי במשך רובן. השביל היה כל כך טוב שהמשכתי לאורכו במשך מספר שעות אחרי השקיעה והגעתי לגובה משמעותי. אז כבר התחלתי להשתמש בציוד הנשימה שלי, והדלקתי את יחידת החימום בחליפה.
הכוכבים היו פרחים גדולים ובוהקים, הדרך היתה קלה, הלילה היה ידידי. הגעתי לשטח רחב ושטוח והקמתי את המחנה שלי מתחת למצוק שלילי.
שם ישנתי, וחלמתי על נשים מושלגות עם שדיים כמו האלפים, מוורידים בשמש הבוקר; והן שרו אלי כמו הרוח וצחקו, ועיניהן כמו מנסרות של קרח. הן נסו בשדה של עננים.
ביום הבא עליתי הרבה יותר גבוה. ה"שביל" הפך צר יותר ולעיתים נגמר, אבל היה קל להמשיך לכיוון השמיים עד שהופיע אחד חדש. בינתיים, הסלע היה טוב. המסלול הפך צר ככל שעליתי בו ושיווי המשקל לא היווה בעיה. חלק גדול מהזמן פשוט הלכתי. רצתי לאורכו של זיגזג ארוך וטיפסתי בארובה רחבה, כמעט במהירות שסנטה קלאוס היה נופל בה. הרוחות היו חזקות, וזו עלולה להיות בעיה אם הטיפוס יהפוך לקשה יותר. נעזרתי כל הזמן בציוד הנשימה והרגשתי מצויין.
כבר יכולתי לראות למרחק עצום. היו הרים ועוד הרים, כולם מתחתי כמו דיונות במדבר. השמש היכתה והעלתה הילות של חום סביב הפסגות. במזרח, ראיתי את אגם אמריק, כהה ומבריק כבוהן של מגף. היקפתי מצוק מתנשא והגעתי לגרם מדרגות של ענק, בגובה של אלף רגל לפחות. עליתי עליו. מעליו נתקלתי במחסום הראשון: שמונים וחמישה רגל של קיר חלק, כמעט מרובע. לא היתה דרך מסביבו, אז עליתי. זה לקח לי שעה לפחות, והגעתי לרכס שהוביל לקטע טיפוס קל יותר. אז כבר התקיפו אותי הרוחות. למרות שההתקדמות היתה קלה, הערפל האיט אותי. רציתי לטפס ולהגיע מעליו באור יום, אז דחיתי את הארוחה.
אבל העננים המשיכו לבוא. עליתי עוד אלף רגל והם עדיין הקיפו אותי. שם למטה, מתחתי, שמעתי רעם. הערפל לא סינוור את עיני אז דחפתי קדימה.
ואז ניסיתי ארובה שאת סופה יכולתי בקושי לזהות, מכיוון שהיא נראתה קצרה בהרבה מחרמש המשונן שלשמאלה. זו היתה טעות.
קצב ההתעבות היה מהיר מכפי ששיערתי. הקירות היו חלקלקים. אבל אני עקשן ונלחמתי עם נעליים מחליקות וגב רטוב עד שהייתי בערך שליש הדרך למעלה, כך חשבתי, והתנשמתי.
אז הבנתי מה עשיתי. מה שחשבתי שהוא הסוף, לא היה הסוף. המשכתי עוד חמישה עשר רגל והצטערתי על כך. הערפל רתח סביבי ולפתע הרגשתי סחוט. פחדתי לרדת ופחדתי לעלות, ולא יכולתי להישאר שם לתמיד.
כשאתם שומעים מישהו אומר שהוא התקדם סנטימטר אחרי סנטימטר, אל תאשימו אותו בבחירה של מילים מעורפלות. תנו לו להנות מן הספק ואת האהדה שלכם.
התקדמתי סנטימטר אחרי סנטימטר, עיוור, לאורך ארובה חלקלקה שאורכה אינו ידוע. אם שערי לא היה כבר לבן כשנכנסתי אל הארובה הזו...
לבסוף, עליתי מעל הערפל. לבסוף, ראיתי פיסה מן השמיים הבהירים והנבזיים הללו, להם החלטתי לסלוח, לעת עתה. כיוונתי אליהם, והיגעתי למטרה.
כשיצאתי, ראיתי מדף קטן כעשרה רגל מעלי. טיפסתי אליו והתמתחתי. השרירים שלי רעדו ואני גרמתי להם להפוך רכים. שתיתי לגימה של מים, אכלתי שתי חפיסות שוקולד, שתיתי עוד לגימה.
אחרי עשר דקות, אולי, קמתי. לא יכולתי עוד לראות את הקרקע. רק את החלק העליון, הרך, הלבן של סופה זקנה וטובה. היבטתי למעלה.
זה היה מדהים. היא עדיין היתה ללא פסגה. ומלבד כמה נקודות, כמו האחרונה - שהיתה אשמתו של הביטחון העצמי המופרז שלי - זה היה קל כמעט כמו לטפס במדרגות.
אבל מעכשיו ההתקדמות נראתה קצת קשה יותר. זה מה שבאמת רציתי לבחון.
הנפתי את גרזן הקרח שלי והמשכתי.
טיפסתי במשך כל היום הבא, בקצב קבוע, ללא סיכונים מיותרים, עם מנוחות קצובות, ציירתי מפות וצילמתי תמונות בעדשה רחבת זווית. הטיפוס הפך קל בשני מקומות באותו אחר צהריים, והתקדמתי במהירות עוד שבעת אלפים רגל. אני, גבוה יותר מן האוורסט, ועדיין ממשיך. אבל עכשיו, היו מקומות שזחלתי, והיו כאלה שהשתמשתי בחבלים שלי והיו מקומות שהתכוננתי להדף ויריתי באקדח ההדף הפניאומטי שלי כדי ליצור אחיזה לרגל. (למקרה שתהיתם, לא. הייתי עלול לקרוע את עורות התוף שלי, לשבור כמה צלעות, יד, ולבסוף גם את המפרקת שלי, אילו ניסיתי להשתמש באקדח בתוך ארובה).
ממש לפני השקיעה, הגעתי לשביל גבוה המתפתל בנינוחות מעלה מעלה. התווכחתי עם עצמי. השארתי הודעה שאעדר לשבוע. זה היה סופו של היום השלישי. רציתי להגיע גבוה ככל האפשר ולהתחיל לרדת ביום החמישי. אילו המשכתי בדרך הסלעית שמעלי ככל שניתן, יכולתי כנראה להגיע לארבעים אלף רגל. ואז, תלוי בנסיבות, הייתי יכול להגיע לאבן המיל העשירית לפני שהיה עלי להסתובב ולרדת. שם, היה כדאי שאצלם תמונה טובה יותר של המשך הדרך.
עצמי הפסיד שלוש-אפס וג'ק המטורף המשיך בדרכו.
הכוכבים היו כל כך גדולים וזורחים שפחדתי שינשכו אותי. הרוח לא היוותה בעיה. לא היתה רוח בגובה הזה. נאלצתי להגביר את החימום בחליפה והיתה לי הרגשה שאילו יכולתי לירוק החוצה ממתקן הנשימה, הרוק היה קופא לפני שהוא היה פוגע בשביל. המשכתי אפילו יותר ממה שהתכוונתי ובאותו לילה הגעתי לארבעים ושניים אלף רגל. מצאתי מקום למנוחה, השתרעתי וכיביתי את האבוקה האישית שלי.
היה זה חלום מוזר, שפקד אותי באותו לילה.
הוא היה עשוי מלהבות אדומות כדובדבן ועמד על המדרון מעלי כאדם, רק גדול יותר. הוא עמד בתנוחה בלתי אפשרית כך שידעתי שזה חייב להיות חלום. משהו מן הקצה האחר של חיי זז, והייתי משוכנע לרגע מריר אחד שזהו מלאך הדין. בהבדל אחד: בידו הימנית נראה כאילו הוא מחזיק מאכלת אש במקום חצוצרה. הוא עמד שם ועמד, חוד החרב מכוונת אל חזי. יכולתי לראות את הכוכבים דרכה. הוא דיבר.
הוא אמר:_חזור_.
לא יכולתי לענות, כי לשוני דבקה לחיכי. והוא חזר עד כך שוב, ואז בפעם השלישית:_חזור_.
"מחר, חשבתי, בחלום, ונראה היה שזה מספק אותו. כי הוא כבה ונעלם, והחשכה אפפה אותי.
ביום המחרת טיפסתי כפי שלא טיפסתי שנים. אחר הצהריים הגעתי לארבעים ושמונה אלף רגל. כיסוי העננים למטה נפתח. שוב יכולתי לראות מה היה מתחתי. הקרקע היתה פסיפס של כתמים כהים ובהירים. מעל עדיין היו הכוכבים.
ההתקדמות היתה קשה אבל אני הרגשתי טוב. ידעתי שלא אגיע לעשרה מייל, כי ראיתי שזה ממשיך די דומה למרחק רב, ואז הופך גרוע יותר. מצב הרוח נשאר טוב והמשיך לעלות ככל שעליתי אני.
הקול מן החלום הדהד בראשי:_חזור_!"_חזור_!"_חזור_!"
ואז זה הגיח מתוך השמים לעברי. עוף בגודל של קונדור. אלא שלא היתה זו ציפור. זה היה דבר שלבש צורת ציפור.
הדבר היה עשוי אש אך לא נע, והוא התקרב אלי כל כך מהר שבקושי הספקתי להשען על סלע ולהרים את גרזן הקרח שלי כדי להיות מוכן לבואו.
III
ישבתי בחדר הקטן והחשוך והיבטתי באורות הצבעוניים המרצדים. גלי על קול דיגדגו בגולגולתי. ניסיתי להירגע ולתת לאיש קצת גלי אלפא. איפשהו היה מקלט שקלט, מחשב שחישב ומכשיר הקלטה שהקליט.
זה נמשך כעשרים דקות.
כשהכל נגמר והם קראו לי לצאת, הרופא ענד לצווארי קולר. אני ניצחתי אותו במהירות השליפה:
"תן לי את סרט ההקלטה ושלח את החשבון להנרי לאנינג, במלון."
"ברצוני לדון בתוצאות," הוא אמר.
"המומחה האישי שלי לגלי מוח בדרכו הנה. תן לי את הסרט."
"האם עברת איזשהו אירוע טראומטי לאחרונה?"
"תגיד אתה. יש סימנים?"
ובכן, כן ולא," הוא אמר.
" ככה אני אוהב, תשובה ישירה."
"קודם כל, איני יודע מה זה נורמאלי אצלך," הוא ענה.
"האם יש סימנים לנזק מוחי?"
"זה לא עובד ככה. אם תגיד לי מה קרה, ולמה אתה פתאום כל כך מודאג בקשר לגלי המוח שלך, אולי אהיה בעמדה טובה יותר ל..."
"עצור," אמרתי. פשוט תן לי את הסרט ואת החשבון."
"אני מודאג בקשר אליך כמטופל."
"אבל אינך חושב שיש סימנים לפגיעה?"
"לא בדיוק. אבל אמור לי דבר אחד, אם תואיל: האם היו לך התקפי אפילפסיה לאחרונה."
"לא עד כמה שידוע לי, למה?"
"נראו אצלך תבניות הדומות לתת-מקצבים שיוריים הנפוצים במספר סוגים של אפילפסיה במשך מספר ימים לאחר התקף."
"האם חבורה בראש עשויה לגרום זאת?"
"מאד לא סביר."
"מה כן יכול לגרום לזה?"
"שוק חשמלי, טראומה אופטית--"
"עצור," אמרתי, והסרתי את המשקפיים שלי. בקשר לטראומה האופטית. הסתכל בעיני."
"אני לא אופטו--" הוא התחיל, ואני הפסקתי אותו:
"אור רגיל מכאיב לי בעיניים. אילו איבדתי את המשקפיים ונחשפתי לאור בהיר ביותר למשל שלושה-ארבעה ימים, האם זה היה יכול לגרום לתבניות שהזכרת?"
"אפשרי..." הוא אמר. כן, הייתי אומר כך."
"אבל יש עוד משהו?"
"אני לא בטוח. אנחנו צריכים לערוך עוד בדיקות, ואילו ידעתי את כל הסיפור זה היה מאד עוזר."
"מצטער," אמרתי. אני צריך את הסרט עכשיו."
"הוא נאנח וסימן בתנועה קטנה לשמאלו בזמן שפנה והלך.
"בסדר, מר סמית."
עזבתי את בית החולים, מחזיק את הסרט בידי כקמע, בעודי מקלל את הגאוניות של ההר. חיפשתי ביערות הזיכרון שבמוחי אחרי חרב רפאים בסלע עשו עשן, או כך נדמה לי.
הם המתינו לי במלון. לאנינג ואנשי העיתונות.
"איך זה היה?" שאל אחד מהם.
"איך מה היה?"
"ההר, היית עליו, לא?"
"אין תגובה."
"לאיזה גובה הגעת?"
"אין תגובה."
"איך זה בהשוואה לקאסלה, לדעתך?"
"אין תגובה."
"האם היו איזשהם סיבוכים?"
"'תודבר. סלח לי, אני רוצה להתקלח."
הנרי בא אחרי לחדר. הכתבים ניסו.
אחרי שהתקלחתי והתגלחתי, ערבבתי לי משקה והדלקתי סיגריה, לאנינג שאל אותי את השאלה שלו, שהיתה כללית יותר.
"נו?" הוא אמר.
הנהנתי.
"קשיים?"
הנהנתי שוב.
"בלתי טפיס?"
הרמתי את סרט ההקלטה וחשבתי רגע.
"אולי לא."
הוא מזג לעצמו וויסקי. בפעם השניה הוא שאל:
"אתה מתכוון לנסות?"
ידעתי שכן. ידעתי שאנסה לגמרי לבדי אם אצטרך.
"באמת שאינני יודע,"
"למה לא?"
"כי יש שם משהו," אמרתי, משהו שלא רוצה שנעשה את זה."
"משהו... חי שם?"
"אני לא בטוח שזו המילה המתאימה."
הוא הניח את המשקה שלו.
"אז מה קרה, לכל הרוחות?"
"איימו עלי, הותקפתי."
"איימו? בדיבורים? באנגלית?" הוא הזיז את הכוס הצידה, מה שהראה עד כמה הוא התייחס לזה עכשיו ברצינות. הותקפת?" הוסיף. על ידי מה?"
"קראתי לדוק וקלי וסטאן ומאלארדי ווינסנט. בדקתי מוקדם יותר. כולם ענו. הם באים. מיגל וההולנדי לא יכולים להגיע, והם כתבו שהם מצטערים. כשנהיה כאן כולנו יחד, אספר את הסיפור. אבל אני רוצה לדבר עם דוק לפני הכל. אז תמתין בסבלנות ותדאג ואל תצטט."
הוא סיים את המשקה שלו.
"מתי הם מגיעים?"
"ארבעה, חמישה שבועות," אמרתי.
"זמן ארוך לחכות."
"בנסיבות הללו," אמרתי,אני לא מוצא אפשרות אחרת."
"מה נעשה בינתיים?"
"נאכל, נשתה ונחשוב על ההר."
הוא עצם את עיניו לרגע, ואז הנהן, ושלח יד לכוס שלו.
"שנתחיל?"
היה מאוחר, ואני עמדתי לבדי בשדה עם בקבוק ביד. לאנינג כבר פרש למיטתו וארובת הלילה היתה כהה מפיח העננים. אי-שם, רחוק, סופה ספפה והכל היה מלא בקוי מתאר. הרוח היתה קרה.
"הר," אמרתי, "הר, אמרת לי ללכת."
נשמע קול רעם.
"אבל איני יכול," אמרתי, ולקחתי לגימה.
"אני מביא אליך את הטובים ביותר," אמרתי,לטפס על המדרונות שלך ולעמוד תחת הכוכבים במקומותיך הגבוהים ביותר. אני חייב לעשות זאת כי את שם. אין סיבה אחרת. שום דבר אישי..."
לאחר זמן מה, אמרתי, זה לא נכון."
"אני אדם," אמרתי, ואני חייב לכבוש הרים כדי להוכיח שלא אמות, למרות שכן אמות. אני פחות מכפי שרציתי להיות, אחותי, ואת יכולה לעשות אותי יותר. אז אני משער שזה כן אישי."
"זהו הדבר היחיד שאני יודע לעשות, ואת האחרונה שנשארה - האתגר האחרון העמד בפני הכישורים שלמדתי כל חיי. אולי זה שבן התמותה מתקרב ביותר לאלמוות כאשר הוא מקבל על עצמו אתגר, כאשר הוא שורד איום קיומי. רגע הנצחון הוא רגע הישועה. הייתי זקוק לרגעים רבים כאלה, והאחרון חייב להיות הארוך ביותר, כי עליו להספיק לי לשארית ימי חיי.
"אז הנה את, אחות, ואני כאן כל כך בן תמותה, ואת אמרת לי ללכת מכאן. איני יכול..."אני בא ומטפס, ואם תעמידי את המוות בפני, אתייצב מולו, אם כך זה צריך להיות."
גמרתי את מה שנשאר בבקבוק.
המשך יבוא...
תרגם - מיכה יניב